כשהדכדוך נוחת ללא סיבה מיוחדת ויש המון עצב, בכי, הכל נראה אפור, שחור. תחושה של להיות בתוך צל, ענן יושב על הנשמה ומסתיר את האור, את היופי, השמש, השמחה. למצבים של חוסר מוטיבציה, אין חשק לכלום, משהו כבד יושב עליי ואני לא ממש מבין מה קורה לי. חש זר בעולמי הטבעי. תחושה של חוסר אונים ללא מוצא.
התמצית נעה על הסקלה שבין "דיכי"- דכדוך קל, לדיכאון:
"דיכי": אנחנו קמים בבוקר ויש סוג של עננה מולנו, ערפל. כאילו החיים 'מתיישבים' עלינו. סוג של באסה עמוקה. אני מתפקד אבל לא מוצא שמחה, כמו רובוט. לא מתרומם, שורד- "ענן כהה וכבד מכסה אותי ומסתיר את האור".
דיכאון קליני: חוסר תפקוד. רצון להישאר במיטה כל היום, מחשבות אובדניות, אי-יכולת למצא משמעות, רצון לסיים את החיים, הרגשה שאין פה טעם לכלום, חדלון.
בקליניקה: אדם שנמצא בדיכאון לא זוכר את המחר. לא רואה כלום. עצם זה שמכניסים למודעות את הגלים ("אני יודע איפשהו שזה גל"), ואז זה הולך ופוחת. תוך כדי טיפול אנו בודקים איך אפשר לכווץ את הימים של הגל, שהמשך בינהם יתארך.
דיכוי מבחוץ. הורה שתלטן, התעללות. דיכוי, שתיקה, חוסר התייחסות. הדיכוי מבחוץ הפך לקול פנימי, אנחנו הופכים למדכאים של עצמנו. הדיכוי מבחוץ כבר לא צריך להתקיים כי הוא מתקיים בתוכי.
המתנה הגדולה של הדיכאון היא האפשרות לבחון מחדש מה הטעם והמוטיבציה שלנו בתוך החיים. למצוא משמעות, אמיתות שיזינו את החיים. לכל אחד משמעות משלו. הזדמנות לבחון מה מניע אותי!
המצב הזה שנקרא דיכאון הוא מחלה!
"ספריי נגד עננים". מפיגה את העננים. תמצית מחזקת, מביאה את ההכרה למקום שאני נמצא ואת ההבנה והמוטיבציה שרק אני מסוגל לצאת מפה. התמצית מעלה, מרימה. לאורך זמן שיפור בוויטאליות, תאפשר לרגשות חנוקים לבוא לידי ביטוי ואז יהיה מקום לטפל ב-Holly, בכעסים, בפחדים. אחרי שאני מרגיש יותר טוב, פתאום אני נמצא שם בכלל כדי להגיד את הדברים האלו, כי בתוך הענן אי-אפשר לפעול בכלל.
היכולת לראות את היופי הפנימי, אושר, שמחה, שקט. איכות פנימית, יציבות. מלמד שמחה מתמשכת שאינה מופרת ע"י אירועים מבחוץ. מציאת משמעות לשמחה ואהבה.
החיים הם משמעות והם מלאים במשמעות, אני בפקחון ואני יכול לראות את זה! לכל אחד סיבה/מטרה לקיום שלו כאן. מרגע שאני חובר אליה אני יכול להנות, לשמוח ולהתמלא.
"אני חש שאני מלא בשמחה ובשלווה פנימית".
"אני מלא שמחה, אני מלא רוגע, שלווה ושקט רוחני".
אלג'יר
מילים: גבריאל בלחסן ואביב גדג'
לחן: גבריאל בלחסן ואביב גדג'
אני מעשן רק כשאני צריך.
אף פעם לא יותר ממה שאני צריך.
אם היה לי כח הייתי קם וצועק.
בורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר.
מליון כדורים,
נותנים לי הרופאים.
שלא אצעק שלא אצחק,
שלא אתעורר יותר. זה משחק.
משחק מתוכנן היטב,
שלא כמו בחלומות אתה צריך לנוע. לנוע ומהר.
מאש הצלפים מאש המחשבות מאש החרבות.
אני בתוך הצינור.
עכשיו ארבע בבוקר,
מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה,
מסתכל על התיקרה העקומה.
הייתי רוצה לאהוב אותך.
בלי לחכות.
בלי הפסקות.
כאן ועכשיו בין ההריסות.
לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.
עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה.
מוזיקה של גהינום זה לא אושר.
זה סתם דיכאון.
אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי.
יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הליכלוך.
והלילה,
אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש.
החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי.
עכשיו אני מושלם.
עכשיו אני לא זוכר שום דבר קטן,
אפילו לא פרט קטן.
ויש את כל הזמן שאפשר, שנשאר, חודש, חודשיים.
אולי שנה אולי יותר.
הכדור בתוך הדם,
אין כבר מחשבות,
אין כבר קולות,
יש רק אהבה בין ההריסות.
אני בתוך הצינורות.
כבר כמה ימים.
כבר כמה שבועות.
כמה שנים טובות.
אולי איבדתי כל תחושה,
חושב שאני עף אבל בעצם על הריצפה.
אז שותה את הגשם המלוח.
מסומם מהים או שיכור מהרוח, שיכור מהרוח.